תעצרו את הרכבת אני רוצה לרדת ! – ביקורת על רכבת הקרח

שלשום צפיתי עם אשתי בבכורה של הסרט "רכבת הקרח , באנגלית Snowpiercer של הבמאי הקוריאני Joon-ho Bong .אם אתם חובבים של הקולנוע הקוריאני העכשוי אתם עשויים לזכור שהוא הבמאי של The Host.

הסרט עוסק באסון אקולוגי שהתרחש בעולם כתוצאה מהניסיון לתקן את ההתחממות הגלובאלית – כתוצאה מכך הושג קיפאון תמידי במקום. השורדים היחידים נמצאים על רכבת משוכללת שנעה על מסילה מסביב לעולם בכדי לא לקפוא. ברכבת מתפתחים מעמדות חברתים מובהקים (פלורטריון , מעמד ביניים , עשירון עליון וכ"ו). כל זה מבוסס על הקומיקס הצרפתי הנשכח La Transperceneige  כלומר זהו סרט קוריאני המבוסס על קומיקס צרפתי בכיכובם של שחקנים הוליוודים ברובם (כריס אוונס למען השם ! ).

מסע הפרסום של הסרט בארץ היה מינימלי והסרט נתפס בכרזות לפחות כמותחן פעולה בכיכובו של כריס אוונס (כי מסתבר שזה חשוב בשביל השיווק)

מכורח הנסיבות הקהל המצומצם שהגיע לבכורה התחלק לערסים ופרחולות שחשבו שבפניהם שובר קופות הוליוודי מצוי והחצי השני של הקהל שחשב שמדובר בסרט מד"ב וסאטירה חברתית מושקעת בסגנון 1984 .

מה שכולם קיבלו זה את זה :

טילדה סוינטון מגלמת דמות גרוטסקית כמעט קריקטורה.

בסרטו הקודם ג'וון הציג את גישתו היחודית לעשייית סרטים שהייתה מעניינת וחדשנית . המארח היה הסרט הטראנס ג'אנרי הראשון שראיתי : סרט קומדיה , דרמה , אימה , מד"ב מלוכד ומסוגנן. הוא היה גם סרט קוריאני. זה היה מהלך שיווקי נלוז להציג את רכבת הקרח כסרט הוליוודי מהשורה. נכון זה הביא לסרט קהל אבל אני לא בטוח שזה היה קהל היעד המתאים. לראייה מרבית האנשים שיצאו מהאולם היו מבולבלים ולא ידעו כל כך מה לומר על הנסיעה.

רכבת הקרח הוא סרט מעניין ומעורר מחשבה , בליל של סצנות אדירות ומביכות מוגשות לכם נעות שתאכלו אותם.הרעיון להציג את החיים האנושיים בדימויים של הרכבת הנעה בסביבה עויינת כאשר על הפלורטריון לסמוך על השלטון בשביל להשאר בחיים לא פחות מגאוני. הסרט בהחלט נשאר צרוב בתודעה משום שהוא מתאר בצורה דיי בוטה את מה שכולנו מרגישים בחיי היום יום . איך כולנו מובלים חברתית למלא את התפקידים שמישהו החליט שמתאימים לנו.

אבל למרות כל המסרים הגדולים הסרט עצמו פוספס. סצנות הפעולה הקוריאניות בסגנון הפשיטה לא התאימו לסרט שהוא אלגוריה פילוסופית על הקיום האנושי. מי האנשים האלה שנלחמים ? איפה הם עובדים וחיים ?

סרט קוריאני זו גם גישה הזוייה לדמויות. לאסיאתים יש תפיסה שונה מעט לגבי מה נחשב למגניב בסרטים הגיבורים שלהם תמיד מסתוריים , שיכורים , מסוממים. מעורפלים הכרתית קשוחים עם לב של ילד. ונבלים חייבים להיות מטורללים , מטורללים ברמה של העלמה מסון או לוחמים צווחניים עוטי מסכות סקי (למה בעצם ?) האסטטיקה הקוריאנית במקרה הזה לא עובדת היא גורמת פשוט לאי נוחות.

מגבלות התקציב של הסרט הורגשו במיוחד. רכבת שאמורה להיות באורך כולל של כ 1000 קרונות , בסרט הוצגו אולי 28 קרונות . איפה כל אותם האנשים ישנים ? האם זה לא מטריף שבשביל להגיע לקרון הבית ספר צריך לעבור דרך קרון הסאונה ? והקרונות שכן נעשו הטכנולוגיה בהם היתה פשוט לא אמינה (כלומר זה נראה כמעט ברמה של צרלי בממלכת השוקולד). זה סרט חשוב שפוספס מעט בגישתו ההזויה.

בעודי כותב את השורות האלה אני מבין שזה מהסרטים הנדירים האלה שפשוט לא מיועדים לקולנוע  אלה לאקדמיה. כמעט כל דבר בסרט ניתן לניתוח ולפרשנות אין סופית למשל ניתן להניח שהסיבה לכך שאנשים חיים בקרונות נפרדים ומוגדרים היא הקבלה לכך שכולנו חיים ב"קרון" שלנו לא מודעים כלל לחיים של האנשים ב"קרונות" האחרים. כאשר אנחנו פוגשים באנשים האחרים אנחנו לא מסוגלים בכלל להבין אותם , אנחנו לא יודעים איך הם חיים כי מבחינתנו כל מה שיש זה ה"קרון" שלנו . האנטגוניזם , השינאה , היריבות נובעים בדיוק מזה

ומי שם אותנו בקרונות האלה ? על פי הסרט והחיים כנראה שאלה היו המנהיגים …

לסיכום: אם אין לכם בעיות עם גישה אסתטית שונה מהמקובל בקולנוע ההוליוודי ואתם נהנים מדיון פילוסופי עם עצמכם במהלך צפייה זה סרט יותר ממולץ – הוא בדיוק מה שקיוותם שייצא כבר לקולנוע מזה זמן רב. לכל האחרים שרק רצו לראות את הקפטן אמריקה קורע את הרעים לחתיכות מומלץ להמתין לקפטן אמריקה: חייל החורף.

Be the first to comment

Leave a Reply

כתובת האימייל שלך לא תפורסם


*