נוסטלגיה במשחקי מחשב

לעיתים כשאני משחק במשחק מודרני למשל סטארקראפט 2 וכוכבי הלכת מתיישרים אני נזכר באותן התחושות שהרגשתי לראשונה כששיחקתי בווארקראפט הראשון ב-1996. הייתי אז כבן 11 והיה לי את כל הזמן שבעולם לשקוע ללא הפרעה בעולם של אזרות', לכבוש שלב אחרי שלב ולהרגיש מצויין.

נוסטלגיה למשחקים זה משהו שכל גיימר וותיק מכיר. המשחקים יכולים להשתנות אבל הנוסטלגיה למשחקים נשארת ועוצמתה תלוייה בעיקר בשנת חשיפתו של הגיימר למשחקים ולסוג המשחקים. בתור יליד שנות ה-90 שעבר לקידומת ה- 30 שלו המשחקים אותם אני מחשיב לנוסטלגים הם כאלה ששיחקתי בהם כאשר הייתי בגיל הילדות והנערות המוקדמת (קווסטים ישנים, אייג אוף אמפיירס , ווארקאפט 1+2 וכ"ו).

כשקנינו דיסקים ושמרנו על הקופסאות 🙂

הרגשות שלי לגבי משחקים מוקדמים יותר כגון משחקי אטרי למיניהם משנות ה – 80 כנראה דומים לתחושות של גיימרים בני ה- 40+ למשחקים שנחשבים לנוסטלגיים בעיניי. כלומר אוקי הם נחמדים אבל פחות נוסטלגיים. לעומת זאת אם תתנו להם לפוצץ "אסטרואידים" על גבי מסך הטלוויזיה לא יהיה אדם מאושר מהם.

לא מעורר בי נוסטלגיה

נוסטלגיה שמורה לגיקים-גיימרים והיא חוויה מעניינת. אל תתבלבלו בינה לבין תנועת הרטרו בעיצוב משחקים. משחקי ה-8 ביט העצמאיים שנהיו ללהיט בקרב אנשים שכלל לא שיחקו במשחקים הישנים עליהם הם מבוססים. כאן אין נוסטלגיה רק אופנה היפסטרית : הוינטאג'. הוינטג' הוא רק הסגנון , מנותק מהנוסטלגיה. אם תרצו תוכלו להשוות בינו לבין כל סגנון עיצובי אחר (למשל רוקוקו או בארוק) אני לא מכיר הרבה אנשים שמרגישים נוסטלגיה כשהם נכנסים לכנסייה גותית 🙂 . נוסטלגיה אם כן היא בכלל לא המוצר אלה זכרון החוויה שמתחברת למוצר.

החוויה שהיתה היכולת לשקוע בתוך משחק ולהתחבר אליו מבחינה נפשית ללא הפרעה מהעולם החיצוני כילדים. בתור אנשים בוגרים היכולת הזו הולכת ונשחקת לה בהתמדה. בעבר יכולנו לכבוש את המשחק , לשחק בו שוב ושוב ושוב והיום אנחנו בקושי מסיימים את השלב השני בגלל חוסר זמן והתחייבויות של מבוגרים.

הנוסטלגיה היא הגחלת המסתתרת בתוך ליבו של גיימר מזדקן. התחושה שהיא מקור אהבתו למשחקים והיא מה שמניעה אותו לנסות משחקים חדשים. ההשוואה למקור היא מעבר לטכנולוגייה היא קשורה ישירות למערכת הרגשית המורכבת הזו שהתפתחה בראש שלנו עוד מאותו גיל. האם המשחק החדש הזה מתקרב לקרסוליים של המשחק שחרשנו עליו כשהיינו קטנים יותר.

הזמנים משתנים

לא פעם אני שומע בתקשורת על מחקרים חדשים הבודקים את הקשר בין משחקים , גיל ונטייה להתנהגות אנטי חברתית. כילד נחשפתי למשחקים עם אלימות גרפית קשה :  דום , בלאד , מורטל קומבט . אני לא חושב שאני אנטי חברתי. מעניין שמי שעומד מאחורי המחקרים זה אנשים שמבחינת שכבת גיל שיחקו במשחקים ישנים יותר .אם נשאל אותם מה המשחקים שהם כן היו נותנים לילדים שלהם לשחק אתם יכולים לצפות מראש את התשובות שלהם (חבל שלא עושים סקרים על זה).

אתם מבינים לאן אני חותר. הנוסטלגיה היא חרב פיפיות. אפשר ללגלג על הדורות הנוכחיים שנהנים ממשחקים נחותים ואלימים. מצד שני המשחקים המודרניים הגיוניים יותר. אתם שוכחים את העלילה המטופשת של משחקי הירי מגוף ראשון הפופולרים של שנות ה-90 כשהיום אפילו CODMW מציג סיפור מסגרת יותר מהודק מדום והשדים מהגיהנום. תשכחו את כל מה שאתם מרגישים ותחשבו קצת עם הראש איפה ההשוואה בכלל בין HALF LIFE  הראשון לשני ? השני הוא משחק טוב בהרבה כל כך טוב שאפילו הראשון עבר רימייק: BLACK MESA . סטארקראפט הראשון משודרג במנוע של המשחק השני על ידי בליזארד.  אני יכול להמשיך עד מחר עם השוואות של משחקים ישנים וההקבלות המודרניות שלהם בכל אחד מאלה נגלה כי המשחק הישן יותר סובל מכשלים שבסטנדרטים של היום הם פשוט בלתי נסלחים (שלא לדבר על הצג הטכני של לנסות להתאים את משחקים הישנים לעולם שהתקדם ל 4K ומעבר )

3
מוזמנים להכנס לפוסט שלי על רימייקים לקווסטים מובחרים

לא , משחקים ישנים אינם כמו יין טוב. הם לא משתבחים , הם פשוט לא משתנים כשהעולם משתנה. אני חושב שהגישה הבריאה יותר היא להשתמש במשחקים הישנים ככלי הוראה. קצת כמו שבתחום הקולנוע נהוג לבחון יצירות ישנות ולחקור אותן . מעולם לא התלהבתי ממבקרים שטענו אמירות אנכרוניסטיות כמו "האזרח קיין" הוא הסרט הטוב ביותר. הטוב ביותר מתי ? האם אתם בכלל ראיתם יצירות מודרניות ולא את השכפולים הסיגנוניים שמיוצרים בדיוק לפלח השוק שלכם ?

הרי DEUS EX הראשון יחשב כביזיון תסריטאי קונספרטיבי ממדרגה ראשונה גם אם נפרק את כל המרכיבים הטכניים כמו למשל גרפיקה , סאונד , שליטה , ממשק משתמש ונשאר עם הגרעין הבסיסי ביותר שהוא העלילה. נכון שפעם הוא נחשב לפסגת היצירה אבל היום הגלגולים המודרניים שלו מציגים שיפור בכל פרמנט שתבחרו.

נוסטלגיה

הצד ההגיוני שבי שהשתלט לצורך כתיבת החלק העליון לא מבין את השגעון מאחורי הנוסטלגיה. אכן כשבודקים חוויה רגשית באמצעות "עובדות" ונתונים מגלים כי אין פה מקום בכלל להשוואה . כמו שהמדע והדת לא מסוגלים להתערבב כך גם הנוסטלגיה והמוצר עצמו לא יתערבבו לעולם. חווית המשחק הבסיסית הזו על גבי מסך של שפופרת קרן קתודית. פיקסלים נראים לעיין ומוזיקת MIDI חקוקה בי עמוק.

באיזשהו שלב בעתיד נרגיש ש"נגמר לנו המיץ". נפסיק להתעדכן במשחקים ונהפוך להיות כמו הקשישים בימינו. מנותקים לחלוטין מכל מה שחדש.הולכים ושוקעים עמוק יותר בנוסטלגיה הזו …. "זוכרים כמה נחמד היה הלף לייף 3 ?" כיצד תראה הנוסטלגיה של הילדים שלנו בעתיד ? אנגרי בירדס ? מיינקראפט ? אסאסינס קריד מאדים ? מה שבטוח אף אחד לא יוכל לקחת מהם את החוויה הזו.

2 Comments

  1. אני חושב על זה הרבה. גם אני גדלתי בניינטיז ואנחנו חולקים חוויות רבות. שאני מסתכל על משחקים ישנים יותר שלא גדלתי עליהם, מצד שני, אני לא חייב לשחק משחק ששיחקתי בילדות בשביל לחוות את הנוסטלגיה. כל מיני Platformers, קווסטים ומשחקים אחרים משנות ה-80 וה-90 מעוררים בי נוסטלגיה מסוימת, כי אני פשוט מרגיש שלפעמים אני חוזר לאותה תקופה, ומהמקום הזה מגלה משחק חדש. זה תענוג.

    לגבי הדור הבא, כמובן ש-Assassins Creed יהיה נוסטלגי עבורם. וגם Call of Duty. בדיוק כמו שההורים שלך מרגישים נוסטלגיה אדירה כשהם שומעים מוזיקה ישנה של ריי צ'רלס או פרנק סינטרה. אני יכול לאהוב את ריי צ'ארלס, אבל הוא אף פעם לא יהיה שלי כמו שהוא שלהם.

  2. מה שעשה משחקים רבים בתחילתאמצע הניינטיז לכל כך מהנים הוא שרבים מהם נוצרו בידי חברות קטנות שהעזו לחדש ולנסות הרבה דברים חדשים. היו כמה וכמה משחקים שפשוט המציאו ג'אנרים, למשל THIEF הראשון שפשוט המציא את ג'אנר משחק ההתגנבות בגוף ראשון (לפני זה משחקים בגוף ראשון בעיקר היו משחקי יריות) או הרבה לפני זה ELITE שפשוט המציא את המשחק בעולם פתוח (SANBOX) וניצל באופן מדהים את הטכנולוגיה הפשוטה יחסית של אמצע האייטיז. אחר כך (מסוף הניינטיז ועד לתחילת העשור השני למאה הנוכחית), על כמעט כל תחום המשחקים השתלטו המפיצים הגדולים, ולחברה גדולה יש הרבה פחות אינטרס לנסות לחדש כשאפשר לחלוב עוד ועוד כסף מנוסחה מוכרת. יצאו כמה משחקים מעולים בתקופה זו, למשל MASS EFFECT וDRAGON AGE, אבל הם יחסית לא חידשו הרבה מבחינת מכאניקה וג'אנר, פשוט עשו דברים מוכרים יחסית בצורה מאוד, מאוד טובה. מה שמחזיר את החדשנות המגניבה של האייטיז והניינטיז הוא משחקי האינדי – כיום קל הרבה יותר מאשר לפני עשור (למשל) לכתוב משחק מחשב ולשווק אותו ואף להשיג לו מימון (מימון המונים + הפצה דיגיטאלית) כך שאפשר לחדש ולעשות דברים מגניבים בלי שאיזה מנהל מכירות מעונב של המפיצה הגדולה ילחץ עליך לייצר עוד משחק-שבלונה שמובטח להיות רווחי. מה גם שאם כבר גייסת את הכסף במימון המונים, נעלמים הסיכונים של פיתוח משחק שלא בטוח שיהיה לו שוק… כי כבר השוק בא אליך ומימן בקיקסטארטר.

התגובות סגורות.